הפסקת דיון בתובענה רכושית עד להחלטת ביה"ד הרבני בעניין הסמכות - פסקדין

בפני בקשה לדחייתה על הסף של תביעה רכושית, תביעה אותה הגישה המשיבה ביום 28.12.2011.

על פי הנטען בבקשה, הגיש המבקש ביום 22.12.2011, תובענה לגירושין לביה"ד הרבני בתל אביב, תביעה לה נכרך נושא רכושם המשותף של הצדדים ואשר הומצאה למשיבה ביום 25.12.2011 ומכאן שהתביעה אותה הגיש המבקש לביה"ד קדמה ב-6 ימים לתובענה אותה הגישה המשיבה והמונחת בפני.

בסעיף 117 (ו) לתביעת הגירושין, התבקש ביה"ד הרבני לפסוק בנושאי הרכוש של הצדדים. נושאי הרכוש נזכרו בין השאר בסעיפים 107-116 בתובענה לגירושין ועסקו בדירה, במתת שנתנו הורי המשיבה לשם רכישת הדירה ובהסכמה להשיב את הסכום להורי הנתבעת. התביעה אזכרה קרן פנסיה וקרן השתלמות של המבקש, חשבון בנק משותף וחשבון המשמש מרפאה, הוזכרו כלי רכב, חסכון משותף ומרפאתו של המבקש, תוך שהתבקש לקבוע כי הציוד במרפאה הוא משותף.  על פי הנטען בתובענה לגירושין סבר המשיב, כי כישרונו כרופא אינו נכס בר חלוקה ובכך הוא למעשה טען, כי אין לחלוק נכסי קריירה או יכולת השתכרות.

בסעיף 116 לכתב התביעה לגירושין שהונח בפני ביה"ד, התבקש ביה"ד לאזן את כל הצבירות והזכויות של הצדדים ובמילים אחרות ניתן להבין ממנו כי ביה"ד התבקש להפעיל את הדין האזרחי כמצווה עליו (וראה בג"צ 1000/92 בעניין בבלי).

המבקש טען, כי המשיבה העלימה בתובענה שבכאן את דבר הגשת תביעתו לגירושין וכי הדברים בולטים שבעתיים נוכח המתואר בסעיף 16 לתובענה ובכלל זאת נכלל תאור עובדת דחיית תביעת גירושין קודמת אשר נדחתה ביום 18.09.2011, אך העלמת הגשת התובענה החדשה לגירושין.

המבקש טען עוד כי המשיבה לא טענה לחוסר סמכות לעניין משמורת הקטינים ואף הסכימה לסמכות ביה"ד לעניין זה (סעיפים 8 ו-9 לבקשה). הוסיף הוא וטען, כי יש לראות את התובענה שבכאן, כולה, כחסרת תום לב כאשר המשיבה חפצה לחלוק ולקבל מחצית מרכוש המבקש, אך לא עתרה היא לפרק את השיתוף בדירת המגורים (וראה ע"א 1915/91 בעניין יעקובי).

המבקש הוסיף כי המשיבה מתנהלת דרך קבע בחוסר תום לב, בהסתירה מידע מהותי למשל מביהמ"ש המחוזי אגב ערעור שהגישה ונדחה לבסוף.

תגובת המשיבה אשר הוגשה ביום 01.02.2012, מתפרסת על פני לא פחות מ-134 עמודים, מתוכם כ-102 עמודי נספחים. בהקשר זה אפנה להלכה אשר יצאה תחת ידי ביהמ"ש העליון (רע"א 615/11) לעניין הארכה שלא לצורך והכבדה על תיק ביהמ"ש, כמו גם להלכה אשר יצאה תחת ידי ביהמ"ש העליון ברע"א 5826/11 לעניין הצורך בניקיון כפיים.

על פי האמור בתגובה קבוע לצדדים דיון בביה"ד הרבני בשאלה זהה המונחת לפתחי, דיון שנקבע להתקיים ביום 21.02.2012.

צודקת המשיבה כשהיא סוברת בסעיף 8 לתגובתה שאין זה נכון לומר שבית הדין כבר פסק שיש לו סמכות, כפי האמור בהלכת פלמן (בג"צ 8497/00). ואולם, המצב שבו אני מתבקש להיחפז ולהחליט כדי להקדים את ביה"ד אשר כבר קבע דיון, אינו סביר בעיני. האם אמורים ביה"ד הנכבד ואני להתחרות מי ייתן את פסקו לפני חברו?

לטעמי, רוחה של הלכת פלמן ועיקרה נעוץ בחובה כי תכבד ערכאה אחת את רעותה. משקבע כבר ביה"ד דיון לעניין הסמכות, לא מצופה ממני לנסות ולמשוך ולחטוף את הסמכות תחת "חוטמו" של ביה"ד.

התנהלות שכזו היא למעשה מנוגדת לחלוטין לאמור בהלכת פלמן  ונראה לי שהמשיבה סוברת כמותי עת בסעיף 9 לתגובה היא עוסקת בשאלת הטעם המיוחד, הגובר על עיקרה של הלכת פלמן.

ודוק, איתור טעם מיוחד לדון ולברר שאלה של סמכות, הוא מצב בו ביה"ד כבר קבע כי יש לו סמכות דיון ועדיין מתבקש ביהמ"ש לחזור ולדון בשאלת הסמכות.

משהפנתה המשיבה להחלטתו של כב' השופט שוחט בתמ"ש (ת"א) 12150/02, אזי מן הראוי לציין כי במה שכונה שם "המצב הראשון", דהיינו -  בטרם הכריעה אחת מן הערכאות בשאלת הסמכות, נתון הדבר לשיקול דעת של ביהמ"ש על פי נסיבות כל מקרה ומקרה ובהן (כפי שציין כב' השופט שוחט), השלב בו מצוי ההליך בערכאה האחרת.

כאמור, ביה"ד הרבני כבר קבע דיון בפניו בשאלת הסמכות ולטעמי נכון יהא להניח לו לברר, כנדרש ממנו, את הסוגיה ולהודיע פסקו. רק אז אוכל להידרש לשאלת קיומו או היעדר קיומו של ה"טעם המיוחד" לסטות מהלכת פלמן.

אכן נכון שהמבקש פנה גם בכאן וגם בביה"ד הרבני וביקש להכריע בשאלת הסמכות. ואולם, לא די בכך שהמבקש פנה לשתי הערכאות על מנת שאביא עצמי במרוץ מיותר מול ערכאה אחרת אשר כבר קבעה דיון בשאלה שבמחלוקת, היא שאלת הסמכות.

נכון מחד, וכפי האמור בסעיף 18 לתגובה, שאין זה רצוי שהמבקש יגיש בקשה זהה לשתי ערכאות, אולם מאידך, וכאשר מוטלת על המבקש החובה להעלות טענות סמכות בהזדמנות הראשונה (וראה ע"א 159/82 עמירם ויז'נסקי נ' ליבנת רידר, פ"ד לו(4) 757), דווקא ההימנעות מבירור הבקשה בשתי הערכאות ומניעת "זגזוג" (כלשונה של המשיבה), תחייב אותי על פי שורת ההיגיון להותיר את ההכרעה בפני הערכאה שכבר קבעה דיון בסוגיה, היא ביה"ד הרבני.

בכך שאמנע מהדיון ואותיר לביה"ד הרבני לדון בשאלת הסמכות, אמצא עצמי בעצם פועל כפי שטוענת המשיבה, למשל בסעיף 29 לתגובתה, דהיינו כי ביה"ד הרבני יכריע בעניין הסמכות תוך שהוא מתייחס לכיבוד ערכאות הדדי, ושוב משנקבע דיון בביה"ד, עדיף להותיר לו את השאלה ולא להניח כי ביה"ד לא ייעשה מלאכתו נאמנה.

הבה נזכור - ביה"ד הרבני אינו ארץ גזרה למי אשר מגישה תביעה רכושית, שהרי גם הוא מצווה להחיל את אותו דין אזרחי המוחל גם בכאן (וראה גם בג"צ 2222/99 בפרשת אנזל גבאי).